גמילה מעישון, פרסומי הבלוג שלי

עוד יום

תשע וחצי בערב ואני שוב מקללת את עצמי על שריחמתי על מאור והשארתי אותה איתי לאחר שעשו לה איזה עירוי קטן בשניידר.
נהייתה מן מסורת כזאת שכל פעם שיש לה איזו בדיקה או אפילו בדיקונת בבי"ח, אז היא יכולה לבחור אם להישאר איתי או לחזור לגן.
ותמיד היא בוחרת להישאר איתי. יכול להיות שכשאני אסתכל על זה עוד 20 שנה, אז אני אחשוב שזה מתוק.
אבל עכשיו אני פשוט מותשת. יום שלם של משאים ומתנים על כל נושא שבעולם.
וגם מחר יש לה בדיקה (האמת שמחר זו לא בדיקונת) וכבר הודעתי לה שהיום ממש הספיק לי ממנה ושמחר היא חוזרת לגן.
היא נעצה בי את המבט של "שמענו עליך". היא כבר הסבירה לי בעבר שבכל פעם שאני מחליטה משהו אני שוכחת אחרי יומיים ועל כן היא לא מאמינה לי.
ראיתם אותה?! לפחות שתעמיד פנים.
וגולת הכותרת של היום היו המשקפיים. ניסיתם פעם להתאים משקפיים לילד שהפנים שלו השתנו וזזו בעקבות מחלה (או כל דבר אחר)?
בפעם ה 50 השנה הייתי אצל האופטיקאי. קניתי עוד שני זוגות (הכי יקרים, אלא מה?) ושוב זה לא מתאים.
נראה כאילו איזה עב"מ התיישב לה על הפרצוף. רציתי לפרוץ בבכי, אבל הייתי צריכה לשמש מופת לדמות אם לשתי הקטנטנות,
אז הסתפקתי בלהיות היסטרית, להלחיץ את האופטיקאי הנחמד ולגרום לכך שאחד מהזוגות נשבר.
עכשיו אני מנסה לשכנע את עצמי שהמשקפיים נראים נהדר ושאני סתם עושה עניין. עוד לא הצלחתי, אבל אני עובדת על זה.
זהו. בעצם כל מה שאני כותבת עכשיו זו הסחת דעת אחת גדולה מכך שמחר יש בדיקה מאוד חשובה, שהתוצאות שלה יכולות לחרוץ את גורלות..
לילה טוב

נכתב על ידי אמא של מאור , 21/7/2010 21:33

תוצאות לבדיקות

עכשיו, במיוחד לאחר שהתחלתי לי לכתוב בלוג, כולם מתעניינים לדעת מה היו תוצאות הבדיקות.

חוץ ממני.

זה לא שאני לא מתעניינת, אלא שההתעניינות שלי היא מאוד מגמתית. אני רוצה לדעת רק דברים טובים, ואם זה לא טוב, מעדיפה לדחות את הקץ.

מה בוער לי? אני לא אתקשר אליהם. אם הם רוצים שיתקשרו אלי.

זה מזכיר לי את אחת הפעמים שעשו למאור MRI בשניידר בהרדמה מלאה.

כשיישבתי וחיכיתי בחוץ הסתכלתי על זוג עם ילד יפהפה כבן חמש, שמהשיחות שההורים ניהלו אחד עם השני ובטלפון הבנתי שכבר חודשיים הוא סובל מכאבי ראש ולא יודעים למה.

כשמאור יצאה (עדיין מורדמת) הילד נכנס לבדיקה ושמעתי את אביו (יצור צבאי שכזה) מרים כמה טלפונים, מושך כמה חוטים על מנת "לקבל את התוצאות במיידי".

מייד הבנתי שעסקינן בהורים שלא מבינים שום דבר מהחיים שלהם (קרי הורים לילד בריא). למה במיידי? ואם יהיה להם עוד יום של חוסר ודאות? או שבוע? האם זה לא עדיף על ודאות שהדבר ממנו חששו יותר מכל אכן קרה?! אני מאמינה שרופה של האימרה שבשורות רעות אין צורך למהר להביא לתעודתן ואני כבר יודעת שגם אם הסיכוי שהבשורות יהיו רעות הוא קטן, אפילו אחוז אחד - זה עדיין יכול להיות אתה.

אני לא ממהרת. עכשיו הרופאה של מאור יצאה לנופש של שבועיים. מצויין, אני מסרבת לקבל תוצאות מכל רופא אחר פרט לרופאה שלי! אני אוהבת רק אותה...

וחץ מזה היה לה אתמול MRI, ביום חמישי יש לה עוד אחד, לאחר מכן יעשו לה ביופסיות. קודם שיקבלו את כל הנתונים ואחר כך שידברו איתי. אני, לחכות כבר יודעת.

לגבי הזוג והילד, מאחר ולא ראיתי אותם מסתובבים בקומה שבע (הכינוי למחלקה אונקולוגית לילדים בשניידר), אני מניחה שלפחות הגרוע מכל הזה לא קרה.

נכתב על ידי אמא של מאור , 26/7/2010 22:09

ושלא יהיה יותר גרוע

היום שוב היינו בשניידר.

MRI נוסף. הפעם של הבטן.

טוב, אני מודה. למרות כל מה שכתבתי על זה שרק מהרופאה שלי אני רוצה לקבל תוצאות, כמובן שלא עמדתי בפיתוי ומבלי לשים לב איך זה קרה, עברתי במקרה

ליד הרפואה הגרעינית, ובמקרה שאלתי שם את הרופא שאחראי על הפענוחים איך היו תוצאות ה MIBG שמאור עשתה בשבוע שעבר. גם הוא לא עמד בפיתוי (אסור לו לענות לי - רק לרופאה שלי מותר) וסיפר לי שלא היו שינויים גדולים. אז כנראה שבינתיים אנחנו מרוצים. אצלנו no news is the best news. ושרק לא יהיה יותר גרוע.

מצחיק איך שבמהלך השנים הגדרת הגרוע רק הלכה והצטמצמה. בהתחלה הלך לה היופי. מהילדה שהייתה אחת מהיותר יפות בשכונה נהייתה ילדה שאין אדם שחולף על פניה ברחוב ואינו תוהה מה הוא רואה. כמה בליטות במצח, עיניים נפוחות מאוד, ראש גדול ועוד כהנה וכהנה. נו טוב, שרק לא יהיה יותר גרוע. ואז הלכה לה הראיה בעין שמאל. טוב, יש הרבה אנשים שחיים מצויין עם עין אחת ו.....שרק לא יהיה יותר גרוע. ואז נודע לנו שעין ימין בסכנת הכחדה גם היא ושאין שום דבר (!!!!!!!!!!) שהרפואה יכולה לעשות כדי למנוע את זה. את זה כבר היה הרבה יותר קשה לבלוע. עיוורת?? ושרק לא יהיה יותר גרוע? מה כבר יכול להיות יותר גרוע?

אז זהו, שאני רוצה לספר לכולם שתמיד, אבל תמיד, יכול להיות יותר גרוע.

אז עכשיו נשאלת השאלה מה עושים עם כל הידע המופלא הזה.

התשובה כמובן היא הקלישאה הידועה שנהנה לנו מכל רגע כי מי יודע מה יקרה ברגע הבא.

זה מזכיר לי שבאחד הימים הייתה לי מן הארה ובאתי כולי נפעמת לבעלי ואמרתי לו בהתרגשות שגיליתי שכל הקלישאות "עובדות". תגובתו הייתה: "נכון טמבלית, בגלל זה הן קלישאות".

וואלה, איך לא חשבתי על זה.

אז גם במקרה הזה למדנו אני ולא מעט מההורים, חברי לצרה, ליהנות ממה שיש לנו ולהעריך, כיתמיד, תמיד יכול להיות יותר גרוע

נכתב על ידי אמא של מאור , 29/7/2010 19:54

עדכונים ואמונות טפלות

עכשיו קורה מה שחששתי מפניו. שאין לי כל כך מה לכתוב ואנשים כבר מצפים.

יש לי חבר שהוא יוצר וכותב שאמר לי פעם שלא חוכמה לכתוב כשהמוזה שורה עליך, שאז כל אחד יכול לכתוב. החוכמה היא לכתוב כשאין לך שום השראה.

אז הנה אני ללא שום השראה, מרגישה מחוייבת ל"קהל קוראי".

קודם כל, על מנת לסיים חובות, אני מעדכנת שהבדיקה הגורלית ושמה בישראל (וגם בחו"ל) MIBG יצאה מצויינת ואין שום התפרצות מחודשת של המחלה, שזו הרי החרב שמתנופפת מעל ראשיהם של כל חולי הסרטן. רק על מנת לספר לאלו שלא חיים את העניין, התפרצות מחודשת, ובשפה המקצועית "הישנות", מורידה את הפרוגנוזה (סיכויי השרידה [איך שאני נהנית להשתמש במילים החשובות האלה..]) פלאים.

אז אין לנו הישנות.

אתם יודעים, כשנופלת, לא עלינו, צרה כמו מחלה קשה על ראשינו, כולנו מגלים את אלוהים וגם כמה דברים על עצמינו. למשל, אנו מגלים שרובנו ככולנו מאמינים באמונות טפלות. אחת האמונות הנפוצות היא הפחד לפתוח פה לשטן. למשל עכשיו, רציתי לספר לכם שבסתרי לבי אני לא מאמינה שהמחלה תתפרץ שוב. אני גם לא מאמינה שמאור תהיה עיוורת. וישר הפחד שאם אני אגיד דברים כאלה זו תהיה פתיחת פה לשטן או מעין התגרות בגורל ותיכף זה יקרה ולו רק על מנת להוכיח לי שטעיתי וללמד אותי שיעור נוסף בענווה.

זה מזכיר לי את הימים הנוראים לאחר שמאור אובחנה כחולת סרטן. איך שהגענו למיון ופענחו את ה CT הודיעו לנו שיש לה סרטן מסוג נוירובלסטומה ושזה לפחות בדרגה 2. לאחר מכן עשו בדיקה נוספת והודיעו לנו שזה לפחות דרגה 3. לאחר שחזרו תוצאות ביופסיית מח העצם שמענו שזו דרגה 4 (למי שלא בקיא דרגה 4 אומר שהסרטן כבר מפושט בכל הגוף - גרוע מזה אין, לפי מדד רמת ההתפשטות). כל אחת מההודעות האלו היתה מכה קשה מנשוא.

לאחר הבשורה האחרונה ירדתי לחצר לעשן לי איזו סיגריה ופגשתי את הרופא המטפל שלה. תפסתי אותו לשיחה (אם אפשר לקרוא לזעקות ולבכי שלי בשם שיחה) ושאלתי אותו כיצד זה ייתכן שיש להם רק דברים רעים לומר לי. איך זה שאין להם שום דבר טוב.

הוא היה רגיש ומקסים והבטיח לי שסיכוייה טובים. זה כל מה שרציתי לשמוע.

עדיין המתנו לתוצאות של בדיקה אחת שהיתה קריטית מאוד. בדיקה שהיתה אמורה לומר מהי רמת האגרסיביות של הסרטן. על פי תוצאות הבדיקה ייקבעו סיכויי ההחלמה.

המתח היה נורא. כל נשימה כאבה.

ואז התגבשה בי מן ידיעה פנימית שגדשה הסאה ויותר מזה לא ניתן להכיל. שזהו. וידעתי שנגמרו הבשורות הרעות.

אני זוכרת שאמרתי לאיל (בעלי) שמעכשיו יהיה בסדר.

נבואה? wishful thinking? מי ידע? זה הרגיש יותר כמו ידיעה, כי אחריה היה לי מן שקט פנימי והקלה. כאילו שריחמו עלי מלמעלה והראו לי משהו עתידי על מנת להקל עלי.

אז גם עכשיו אני לא באמת בחרדה מפני הישנות או מפני עיוורון, ואם זה wishful thinking או יכולת נבואית נדירה, רק הזמן יגיד. ואני מאוד מקווה שאת המחיר על זה ששיתפתי אתכם בתחושות הטובות שלי לא תשלם בתי אהובתי.

יש עוד לא מעט אמונות טפלות ועסקאות שאנו ההורים מבצעים עם אלוהים, אבל נשאיר משהו גם לאחר כך.

שיהיה בכיף.

נכתב על ידי אמא של מאור , 5/8/2010 16:35

הומור שחור

יצא לי לדבר עם כמה אנשים בזמן האחרון, שאמרו לי שהיה להם קשה לקרוא את מה שאני כותבת, וחלקם אף לא הצליחו לסיים. לא עמדו בזה.

הייתי המומה.

ואני חשבתי שהכל מוגש עטוף יפה וברוב הומור.

אז אולי זה ההומור המוזר והשחור שרק מי שנמצא כל הזמן על הקצה יכול להרשות לעצמו.

למשל, לפני כחודש חזרנו מנופש משפחות מגניב שארגנה אחת העמותות לילדים החולים ולבני המשפחות באחד מאתרי הנופש.

בערבו של היום האחרון פתאום עובר המיקרופון לרופא האונקולוג המלווה והוא בסבר פנים חמור מתחיל לדבר, ועוד לפני שהוא אומר במה המדובר אני כבר מבינה שמשהו גרוע מאוד קרה. אחד ועוד אחד שווה אבעבועות רוח. אין דבר גרוע יותר לילדים ומבוגרים חולי סרטן מאשר אבעבועות רוח. איכשהו השילוב הזה של כימותרפיה שמורידה את ההגנות של הגוף ונגיף האבעבועות, הוא הקטלני ביותר שיש.

כמו שאני מבינה את זה ועוד לפני שאמר הרופא מילה בנושא, אני כבר נחנקת לי מרוב צחוק. הזוי, אני יודעת, ובכל זאת לא יכולה להפסיק. זה קורע אותי.

אז אולי אתם חושבים שאני בנאדם מוזר, ואני לא אכחיש.

אבל כשלמחרת נפגשנו כל "החברה" בשניידר לחצי יום תוספת לנופש, שבו כל הילדים הצטופפו בשני חדרים במיון למשך שעות ארוכות על מנת לקבל את הנוגדנים, היו עוד הורים רבים פחות או יותר במצבי. אני בטוחה שאם מישהו חיצוני למצב היה נוכח, הוא היה בטוח שהוא נמצא עם חבורת פסיכופתיים. למשל, הילדים שבכו כי הכניסו להם מחטים של אינפוזיה לא הצליחו לסחוט טיפת אמפתיה מאיתנו ההורים. פשוט נבחנו עליהם שיהיו כבר בשקט. הגדילה לעשות אימא אחת שפשוט חיכתה את הבת שלה כשהיא מייללת (או יותר נכון פועה כמו כבשה), ולכולנו מסביב זה נראה דבר הולם ונורמאלי. אף אחד לא הרים גבה.

ותאמינו לי שכולנו הורים טובים אוהבים ומסורים לילדים שלנו. אבל גם לנו יש גבולות וכשמותחים אותם לכולנו יוצא הג'קי ניקולסון מקן הקוקייה.

נכתב על ידי אמא של מאור , 9/8/2010 00:03

איך יודעים מה זה מה?

כל פעם כשיש לי איזו בעיה עם מאור, ולא משנה מאיזה תחום זה ואני משתפת אנשים אחרים, אז כולם מהנהנים בהבנה רבה ותולים את הכל בסרטן.

ולי דווקא בא לצאת כנגד התפיסה הזו. ולא מפני שאני ממעיטה במחלה ובהשפעותיה, הרי סך הכל זו הייתי אני שליוותה אותה בכל בדיקה, בכל הרדמה, בכל הכנסת מחט לווריד (ובאינספור הפספוסים של הוריד), בכל ניתוח, בכל הורדת תחבושת ובכל שעות ההמתנה האינסופיות בבתי החולים בכל השנים (אני אחסוך לכם כרגע תיאוריים ציוריים של כל ייסוריה, אולי בפעם אחרת..).

ובכל זאת, לא כל פעם שהיא מתחצפת (קורה לא מעט), או בועטת, או מציקה לאחותה, או תובעת תשומת לב בצורה מוגזמת צריך להאשים בזה את הסרטן. מה, ילדים "רגילים" לא עושים את הדברים האלה?

כי כשתולים את זה בסרטן זה מסרס. כי אם ההתנהגות השלילית היא פועל יוצא של הנזקים הנפשיים שנגרמו למסכנה הקטנה בגלל המחלה הנוראה, אז איך אני יכולה לכעוס עליה כשהיא מכה את אחותה, או מגבירה את הווליום של הטלוויזיה למקסימום דווקא כשאני נחה בצהריים? ואם כבר כעסתי, אז יש לי רגשי אשמה נוראיים, הרי זה לא באשמתה, זה הכל בגלל "המחלה".

וקשה לנהל ככה חיים.

והעניין הוא שלעולם לא נדע מה נגרם כתוצאה מהמחלה ומה זה סתם היא.

אני רוצה לחיות חיים נורמליים, בהם כאשר בתי אינה מתנהגת יפה אני אוכל לנזוף, להטיל סנקציה או אפילו לכעוס (רחמנא ליצלן) מבלי להרגיש שאני בנאדם איום ונורא.

להיות סתם כמו כל ההורים.

נכתב על ידי אמא של מאור , 17/8/2010 23:29

רגשות אשמה

הלא ייאמן קרה ומאור סוף סוף עברה לישון את הלילה כולו במיטה משל עצמה ולא איתי.

ומאחר שברור שכל בר דעת שואל את עצמו עכשיו מדוע ולמה מאור בת חמש וחצי ישנה איתי את כל הלילה, אני כמובן אתחבא מאחורי הסרטן ואגיד שזה בגלל שהיו לה בדיקות קשות וטיפולים קשים וריחמתי עליה וויתרתי לה, וזה בהחלט לא יהיה שקר. אבל בוודאי גם לא כל האמת..

נכון, זה התחיל באמת בכמה בדיקות קשות ובוותרנות ורחמנות מצידי. רציתי לצ'פר אותה אחרי איזה MRI קשה.

סתם לידיעה, ה MRI עצמו הוא לא קשה כי הוא נעשה תחת הרדמה מלאה, אבל למאור יש קשיים בהתעוררות. מדי פעם היא קמה כשהיא הפוכה לחלוטין וההתעוררות מלווה בהתפרצויות זעם (ואני לא מדברת על התקפי הזעם שכל ההורים מכירים, אלא על דברים קיצוניים יותר כמו הטחות ראש בסורגי המיטה וצעקות עד למצב שקצף יוצא מהפה). הסביר לי פעם רופא מרדים שילדים שעברו מספר רב של הרדמות, ומאור בחישוב גס בוודאי כבר עברה את המאה, פשוט נמאס להם ויש איזשהו אפקט מצטבר.

בכל אופן, מאור התחילה לישון איתי ואני משום מה נתתי לזה להימשך.

כשאני נותנת על כך את הדעת בצורה מעמיקה יותר לצורך כתיבת הקטע הזה, מתחיל להסתבר לי שאולי זו היתה אחת הדרכים שמצאתי לי על מנת להשקיט מעט את רגשות האשמה שאני מסתובבת איתם מאז נודע לי שהיא חולה. ורגשות אשם, ידידי, הם חלק מהחבילה שמתלווה לילד חולה (לדעתי מתלווה לכל הורות, אבל כשיש ילד חולה, הכל מועצם מאוד). רגשות אשם על זה שהיא חולה (זה בטח בגלל הסיגריות שעישנתי, הרגשות השליליים שהבעתי, הרגשות השליליים שהחזקתי בבטן, דברים לא בריאים שאכלתי, מעשים רעים שלי בחיים קודמים וכו') ורגשות אשם על שלא גיליתי את זה קודם, כי הרי אני האחראית עליה והייתי צריכה לדעת.

ואין שום דבר שמישהו יכול להגיד לי כדי להקל את הנטל הזה. וכבר אמרו לי הרופאים, ששום דבר מהדברים שמניתי (למעט הנושא הקרמתי אליו משום מה בחרו לא להתייחס) אינו מוכר כגורם למחלה שלה ויש לא מעט אימהות שעישנו או שחוו רגשות שליליים ולילדים שלהם אין שום סרטן. ושלא תטעו לחשוב שהייתי חפפנית ולא לקחתי את מאור טרם גילוי המחלה לכל הרופאים ואף לרופאים מומחים. נהפוך הוא, לא רק שלקחתי אלא אף טענתי והתרעתי שמשהו לא נראה לי בסדר למרות שכולם סביבי חשבו שאני סתם חרדתית ומגזימה.

ובכל זאת, רגשות האשם הם מעבר לכל היגיון והם נטל שעד היום אני נושאת על כתפי ומוצאת את עצמי עושה כל מיני דברים מוזרים על מנת להקל את סבלי. כמו למשל, לתת לה לישון איתי במשך שנתיים וחצי את כל הלילה ועוד כהנה וכהנה דברים.

אז הייתי רוצה לברך את עצמי היום על שעשיתי כברת דרך בנושא הזה והנה אני כבר מרשה לעצמי להרגיש פחות אשמה ואף לפעול על פי זה, אבל נראה לי שעוד רחוק היום. הסיבה שהעברתי אותה למיטה שלה (היא כמובן לא נתנה את הסכמתה, כי פראיירית היא לא) היא שאחותה הקטנה התחילה לשים לב שמקפחים אותה, ומאחר והיא צודקת לא היתה לי ברירה אלא להעמיד דברים על תיקונם.

מה שיצא בינתיים מכל הסיפור זה שנהייתה אחוות אחיות ביניהן שלא היתה קודם, ולי לא נותר אלא להתענג על כך.

לילה טוב.

נכתב על ידי אמא של מאור , 22/8/2010 03:29

ימי כיף?

חזרתי עכשיו מעוד אחת מהפעילויות שארגנה אחת ממיליון העמותות שעושות כיף לילדים חולי הסרטן ולמשפחות.

כבר לא יכולתי שלא לשים לב לתופעה שחוזרת על עצמה בעקביות.

כל פעם שאני נפגשת עם החבר'ה (והפעם אני לא מתלוצצת - אנו באמת קבוצה של אחלה אנשים שאת כולם אני שמחה תמיד לפגוש), בסיטואציות המוניות של הפנינג וכיף, מתחיל להיות לי רע.

וכשאני אומרת רע אני מתכוונת לכך שמפלס החרדה שלי בכל הנוגע להשלכות של המחלה ולדברים הרעים שעלולים לקרות, עולה.

זה לא שבשאר הימים אין לי חרדות. יש לי לא מעט, אבל איכשהו זה פחות או יותר כמו של כולם. קצת פרנסה, קצת חברים, קצת משפחה ועוד שטויות. איכשהו בדרך כלל הימים שלי עוברים בלי שהסרטים על כל הדברים הרעים שעלולים לקרות למאור רצים שוב ושוב במוחי.

אבל, כשאני נפגשת עם עשרות רבות של הורים לילדים חולים בימי כיף ובפעילויות פנאי, משום מה תוקפת אותי חרדה שמתבטאת גם בכאבים בחזה וגם במחשבות אובססיביות על המכה הבאה שעלולה לנחות עלינו. הפעם זה העניין שהיא נמוכה מאוד מאוד. מאוד. ושלא תחשבו שאכפת לי אם היא תהיה נמוכה. אותי שום דבר שהוא בגדר הנורמלי אינו מפחיד. אני מפחדת שיהיה לנו מקרה של עצירת גדילה.

אבל למה זה מטריד אותי רק במפגשים המוניים שכאלה? למה ביום יום שלי, אני מצליחה לספר לעצמי איזשהו סיפור שמצליח להניח את דעתי ומאפשר לי להתפנות לחרדות הרגילות?

חשבתי לי שאולי זה יכול להיות תת המודע הקולקטיבי הזה שפרויד מדבר עליו. אולי אני נמצאת עם קבוצת הורים שחרדים לגורל ילדיהם חולי הסרטן ואני פשוט קולטת את התדר הזה ומהדהדת איתו?

רק על מנת לסבר את האוזן, לא ידוע לי על עוד הורה שחש כמוני בסיטואציות כאלה. ייתכן מאוד שזו חוויה ייחודית שלי, ואני מודה שאני עדיין לא לגמרי מבינה למה זה קורה.

נכתב על ידי אמא של מאור , 22/8/2010 21:05

איך זה נראה מהצד של מאור

כולם רוצים לדעת איך זה עבור מאור.

לגדול בבתי חולים, במחלקה ההיא, טיפולים, בדיקות, קרחת.

ואני תמיד מסבירה שעבורה זה רגיל, היא נולדה לזה. היא לא מכירה שום מציאות אחרת.

זה מזכיר לי שכשהייתי בת שמונה הורי התגרשו, ואז זה לא היה כל כך נפוץ וכולם רצו לדעת איך זה להיות ילד להורים גרושים.

אני דווקא רציתי לדעת איך זה להיות ילד להורים נשואים.

מה שמוזר לאחד הוא רגיל לאחר.

לפני כמה חודשים קראה לי הרופאה האונקולוגית שלה וביקשה את רשותי להביא את מאור "לדגמן" בעבור כמה סטאז'רים.

מאור קפצה על ההזדמנות למנה גדושה של תשומת לב ובאנו לחדר.

מאור בגאווה גדולה הרימה את חולצתה ונתנה לכולם למשש את ביטנה הנפוחה מגידול.

ואז נכנסה ילדה נוספת מהמחלקה, בערך בת גילה של מאור. גם היא אוהבת לדגמן.

מתפתחת לה שיחה בין שתי המתוקות.

מאור שלי מספרת בחשיבות רבה שלמחרת יש לה בדיקת MRI בהרדמה.

השניה, ירוקה מקנאה צועקת: "גם אני רוצה MRI".

אנחנו כמובן מתגלגלים מצחוק.

לך תסביר.

מאור בבית החולים היא סלבריטאית. כולם מכירים אותה כולם אוהבים אותה.

האחיות נחמדות, יש ליצנים, הפעלות, מתנות, ממתקים, יצירה, אמא צמודה והרבה תשומת לב.

וכן, מידי פעם מכניסים מחט, או עושים בדיקה לא נעימה.

קטן עליה, תעשו בעצמכם את החשבון.

היא אוהבת לבוא.

וכך גם אני.

לאחר שמאור אובחנה כחולת סרטן בלוס אנג'לס, היא אושפזה למשך עשרה ימים במהלכם קיבלה את הכימותרפיה הראשונה.

בתום עשרה ימים הודיעו לי שאני יכולה לקחת אותה הביתה.

קיבלתי פיק ברכיים.

לא הבנתי מה אני אמורה לעשות עם תינוקת כל כך חולה בבית.

בבית החולים הרגשתי מוגנת, בטוחה.

יש שם הרבה אנשים שיודעים איך לטפל לי בילדה.

והתחושה הזו כלפי בית החולים מעולם לא השתנתה אצלי.

עבורי זה בית.

זה המקום שבו מיטב המוחות עושים כל שביכולתם כדי שהילדה שלי תחייה.

נכתב על ידי אמא של מאור , 4/9/2010 02:06