הכל עניין של החלטה
יש אנשים שבאים אלי לטיפול גמילה מעישון והדרך שבה הם ניגשים לעניין היא מפקפקת: בי, בטיפול, בעצמם. אני שומעת מילים ומשפטים כגון: בואי נראה אם זה יצליח, אני אנסה להפסיק לעשן וכו'.

ולעומתם יש ניגמלים שאומרים: אני מפסיק לעשן היום. ויהי מה, הטיפול הוא רק הבונוס. זוהי כבר הצהרה אחרת לגמרי כלפי העולם, אך בעיקר כלפי עצמם.

אחד החוקים הידועים כשעובדים עם תת המודע של בנאדם הוא שלא משנה כמה "רעיונות חיוביים" יזין לו המטפל, בסופו של דבר, כל אדם מקשיב קודם כל ובעיקר לעצמו..

לכן, אם האדם מצהיר כלפי עצמו שהוא מנסה להפסיק לעשן, הרי שבמו פיו הוא בעצם פותח את הפתח לכישלון, וכידוע – פירצה קוראת לגנב, שכן עצם המילה לנסות כבר אומרת שיש אפשרות שזה לא יצליח. מרגע שישנה פירצה מתחיל דיון פנימי בנוגע לעישון הסיגריות, אשר בוריאציות שונות נשמע בערך כך: "רק שאחטה קטנה, לא יקרה כלום, זו לא התקופה הנכונה עבורי להפסיק לעשן, אף אחד לא ידע, תמיד אוכל לקבל את הכסף של הטיפול בחזרה, בעצם לעשן זה כיף והצרפתים חיים עד גיל מאה ומעשנים גולואז – זה הכל קונפירציה..." וכו' וכו' וכו'

אולם אצל אותם אלה שהחליטו שלא יעשנו סיגריות ויהי מה, הדיון הזה לא מתקיים בכלל ולכן הרבה יותר קל להם וסיכויי הצלחתם להפסיק לעשן גבוהים.

למה הדבר דומה? לטיסות, או לאנשים שלא מעשנים בשבת. מסתבר שבמצבים האלה, כשאנשים יודעים שעישון פשוט לא בא בחשבון ואין מה לדון בזה, רוב רובם של האנשים לא חווים מתח, תיסכול או צורך לעשן. פשוט מפני שהם יודעים שזה לא בא בחשבון.

ואת זה אני מציעה לייבא לגבי עישון בכלל: פשוט להחליט שזה לא בא בחשבון וזהו!!!

 

2all בניית אתרים